כשהיינו ילדים היו לוקחים אותנו פעם אחת בשבוע לים. היה לנו ילד אחד קראו אותו עמית. כול פעם שהתקרבנו לים הוא היה קופץ וצועק:"מצאתי ים". מה רוצה אני להגיד- המציאות זה סרט שכבר נכתב, כי כול פעם שהיא טופחת על פנינו ב"תסריט דמיוני" רק אז אנחנו קולטים שאין בכוחו של אף אחד לבנות כזה במו ידיו.
"יום הבוחר" השני לקח אותנו לכזה מין תסריט, ה"יד הנעלמה" כפתה עלינו בדיוק המוחלט שלה, ל"חיות או לא להיות" לחיות באחדות או בחירות בשלישית. כולם רוצים באחדות אבל… על פי התנאים שלהם.ככה בונים אחדות? מכיוון שכולנו מחפשים תענוג ובורחים מסבל אז בחירות בשלישית נראות סיוט גדול יותר. לכן כנראה שנלך בסוף מחוסר ברירה לאחדות כמו שהלכנו אליה כבר פעם ויותר. לא בבחירה חופשית אלא באילוץ.וכשהולכים באילוץ, סופה כבר נכתב בתחילתה.
אני קבלתי כזה מין חינוך חברתי שכלל גם את ההורים ושאר המבוגרים, ושם דגש על יחסים חברתיים של איחוד וחיבור,כי הם המפתח להצלחה כלכלית וחברתית. מכיוון שגם זה בא ב"סופו של יום" עם לחץ מלמעלה, החברה הזו התפרקה באופן טבעי כמעט לגמרי. ללכת לאחדות אמת זה לאחד בין אנשים שונים עם דעות ותפיסות מציאות שונה. לזה הולכים עם הלב קודם לשכל. הלב בונה והשכל מסדר ולא להפך. כי מבלי הכוח של הרצון ללכת לאחדות היא לא תחזיק. מאיפה אני לוקח את כול זה?
שמעתי את זה מקבוצה שקוראים לה "בני ברוך",קבוצה המונה אלפי אנשים מכול קצווי הארץ והגילאים שפרצה לתודעה הציבורית הרחבה כקבוצה שהמומחיות שלה היא להביא לעם יכולת להתאחד, כי במרכיב האיחוד ניטמן הכוח להצלחה בחיים. היא עושה זאת בשיטה פרקטית ייחודית, ממש "סטארט אפ חברתי" שנקרא קבלה לעם שבו, כמו שאני מסתכל על מפת דרכים שכל הדרכים בה, הם קשר בין מקומות, כזו רשת קשר קיימת גם בין בני האדם, וניתן לטפח אותם קשרים כמו שמטפחים חיית מחמד, עם הרבה סבלנות ואהבה האחד לשני.
זה נקרא איחוד, ולזה מצטרף העם.
